כל מה שאת (וגם אתה) צריכים לדעת על בתי היולדות בישראל, על דולות, על הריון ועל לידה.
בית / לידה / סיפורי לידה / ה-VBAC של לי
קרדיט צילום - ביתי
קרדיט צילום - ביתי

ה-VBAC של לי

נתחיל בגילוי נאות: את זהר הכרתי על רקע עסקי לחלוטין. היא הייתה אחת הלקוחות הראשונות של "קרינולינה", העסק שנולד יחד עם הילד הראשון שלי.

נפגשנו כמה חודשים אחרי הלידה, כשאיתרתי את "זהר כבר בדקה" באינטרנט וחשבתי כבר אז שחבל שלא נפגשנו קודם, שהיא היתה יכולה אולי להציל אותי, אבל שוין, אולי אפשר לעשות קצת עסקים יחד.
לא בדיוק ידעתי אז מה היא עושה, הזהר הזו. קבענו להיפגש.

בפגישה הראשונה שלנו סיפרתי לזהר את סיפור הלידה שלי.
זוג צעיר שעבר את כל ההכנות אבל לא מבין כלום, 40 שעות צירים, צוותים רפואיים מתחלפים ועוזבים, הזרקת פנצילין למרות שידעו שאני אלרגית, בצקת ריאות, מצוקת עובר. קיסרי. הרחם לא מתכווץ. בלגן בחדר ניתוח. אבא צעיר עם תינוק בידיים וחוסר אונים ענקי. 36 שעות בחדר התאוששות. לא התעוררתי. ההורים התחילו להאמין שלא אצא מזה. התעוררתי בבעתה. מה יש לי, בן או בת? חמישה ימי אשפוז נוספים. שחרור יום לפני הברית. חזרה לבית חולים יום למחרת. זיהום בכליות. שלושה שבועות אשפוז. חודשיים נוספים של דיכאון אחרי לידה.

זהר הקשיבה. כמעט בכינו שתינו.

כשיצאתי משם זכיתי בלקוחה חדשה, חברה חדשה והחלטה – ללידה הבאה אקח אותה איתי.

עברו שנתיים וחצי. שני העסקים גדלו ונפרדו. החברות נשארה.

הריון שני. המוח, כך אומרים, לא זוכר את הטראומה. בגלל זה אנחנו חוזרות לחדרי הלידה..
במשך כל ההריון החלום הכי ורוד שלי היה ללדת לידה וגינאלית ושהתינוקת תונח לי על הבטן ותתחיל לינוק. בסתר ליבי לא האמנתי שזה יכול לקרות אבל קיוויתי.

אחרי הכנה אינטנסיבית וחוויית לידה טראומטית אחת, החלטתי שהפעם הזו אני פועלת הפוך ולא מכינה את עצמי ללידה כלל. רק אבחר איפה ללדת והשאר יקרה כפי שצריך לקרות. הרי בפעם שעברה עשיתי הכל נכון ובכל זאת הכל, אבל הכל, השתבש.

שלושה שבועות לפני הלידה הצפויה התקשרתי לזהר. רציתי רק לשאול אותה איפה כדאי לי ללדת. קיוויתי שהיא תשלח אותי לאחד מבתי היולדות עם ברכת הדרך וכמה טלפונים לאנשי מפתח וזהו. אבל לא זהר. היא ביקשה לראות את תיק הלידה הקודמת שלי. כשהתיק היה בידיה היא התייעצה עם כמה אנשי מקצוע ושלחה אותי לעשות מחקר יסודי אצל מנהלי בתי היולדות השונים, לוודא שמישהו מהם יסכים לאפשר לי לידה וגינאלית ולא ישלח אותי ישר לקיסרי שני.

זהר אמרה שלא משנה במי אבחר, אני חייבת לקחת איתי דולה. היא עצמה לא תוכל ללוות אותי בגלל כאבי גב, כבר חמישה חודשים שלא פקדה את חדרי הלידה, כך אמרה ושלחה לי במייל רשימה של דולות מומלצות.

התחלתי לעשות סבב בתי חולים. פקדתי את כל המוסדות באזור המרכז, כולם למעט אסף הרופא ובית החולים בו ילדתי, אליו נשבעתי שלעולם לא אחזור. כמעט כולם ניסו לשכנע אותי לחזור לחדר הניתוח ועיקמו את הפרצוף כששמעו שאני רוצה להגיע עם דולה.

ביום ראשון, שבוע לפני הלידה, נסעתי עם בעלי לקפה של בוקר. סיפרתי לו שהחלטתי לוותר על דולה. ולא לעורר את זעמן של המיילדות, מי שהן לא תהיינה. בדיוק אז נכנסה בנו מכונית מאחור. כששאלו אותי במרפאת החירום לאיזה בית חולים אני רוצה הפנייה, אמרתי בציניות שבאסף הרופא עוד לא ביקרתי.

עוד אני שוכבת על מיטת חדר מיון היולדות ומגלה שהתחילו לי צירים כתוצאה מהתאונה, מתקשרת מי אם לא זהר כרמי, שזופה ומאושרת אחרי טיול בטורקיה, ומספרת לי שהיא מרגישה שהיא מסוגלת לחזור וללוות לידות. עם אינפוזיה בווריד, חרדה מחדרי לידה וחוסר אונים משווע מול המערכת הרפואית, לא הייתה מאושרת ממני.

ובכל זאת הייתי עדיין קצת סקפטית. אמרתי לגיא בעלי שאני חוששת. מה אם בדינמיקה ביני ובין זהר הוא ימצא את עצמו מחוץ לעניינים? ומה אם צוות המיילדות יגלה אנטגוניזם לזהר? האם היא תספיק להגיע מפרדס חנה לאסף הרופא? והאם לא כדאי לעזוב את הכל ולתת למציאות לקרות כמו שהיא צריכה, בלי התערבות?

גיא שאל שאלה אחת בלבד- אם זהר תגיע, את תרגישי רגועה יותר? עניתי שנראה לי שכן. אז הכל יהיה בסדר, הוא ענה.

בשישי בבוקר, אחרי שלושה ימי אשפוז, לקחנו את רום ונסענו לפרדס חנה. מרגע שהגענו, גיא היה עסוק בלהעסיק את רום ולא הצליח לדבר עם זהר כמו שצריך. הוא שאל רק שתי שאלות- מה עליו לעשות כשמתחילים הצירים ומה יהיה תפקידו בחדר הלידה.
זהר ענתה לו שהוא צריך לדאוג שאהיה עסוקה רק בעצמי. לא בלוגיסטיקה, לא בהכנת התיק, לא בבייביסיטר לילד. הוא צריך לסנן לי את כל הרעשים מסביב. ובחדר הלידה הוא צריך להיות עם יד על הדופק עם כל החלטה של הצוות הרפואי.
זהר סיפרה לנו על דולה שהתקשרה אליה בלילה הקודם כי היולדת שלה לא קיבלה אישור להכניס אותה, והיא ישבה לחכות לה 5 שעות מחוץ לחדר עד שזהר עצמה התקשרה למפקחת וביקשה עבורה את האישור.

בדרך הביתה הרהרתי בסיפור וחשבתי על אותה יולדת, שעברה תהליך אישי וסמכה על הדולה שתהיה איתה. מה עבר עליה בחדר הלידה עם הבעל בלבד? האם גורלה היה כמו גורלי שלוש שנים קודם?

עוד באותה שבת, בשלוש וארבעים בבוקר, התחילו לי צירים. גיא התקשר לזהר, שהודיעה חגיגית שבמקרה היא בתל אביב ותגיע במהירות לבית החולים. היא הנחתה את גיא ששמר בזכותה על קור רוח בזמן שאני הקלתי על הכאבים באמבטיה ועל כדור הפיזיו. שעה אחרי כן, עם כדור פיזיו, זהר בנייד וירידת מים, היינו בדרך לאסף הרופא.

הגענו ברבע לחמש. כל אותו הזמן לא הוצאתי הגה מהפה. התרכזתי בנשימות (אלה שלימדו אותי שלוש שנים קודם, אבל מי זוכר, הגוף עושה הכל נכון בעצמו). שמעתי את זהר אומרת לגיא לא לעלות בלעדיה. המצב עם בידוד יולדות מחשש לשפעת החזירים מאלץ כל יולדת להכניס רק מלווה אחד והיא חוששת שתישאר בחוץ. כך ישבתי עוד חצי שעה על הכדור, במגרש החניה של בית החולים, עם תחילתו של בוקר יום שבת וציוצי ציפורים שרק החלו להתעורר. מרוב שכאב לי שכחתי לצעוק.

ב 5:45 זהר הגיעה. כשרק שמעתי את קולה השתחררה לי מהפה זעקה שהרעידה אפילו אותי. הרגשתי שהגיע הזמן לשחרר את הכאב החוצה. זהר אמרה לגיא בטלפון שזה נשמע טוב, כמו לידה פעילה. מזכירת המחלקה, ששמעה אותי צורחת במעלית חיכתה לי עם כיסא גלגלים והבהילה אותי למיון.

הגענו לקבלת יולדות, ניסו לעשות לזהר בעיות להיכנס אבל היא עשתה בעיות בחזרה. בינתיים קבעו שאני עם פתיחה של 4 ס"מ.

נכנסנו לחדר לידה. כל אותו הזמן עשו לגיא ולזהר בעיות. לא רצו שאכנס להתקלח. לא רצו שאסתובב. רק שאהיה על המיטה הנוראית הזו ולא אזוז. זהר דאגה לכל מבוקשי. היא הכניסה אותי להתקלח, עם הכדור שלי ועיסתה לי את הגב בדיוק איפה שכאב. הצוות שאל אם אני רוצה אפידורל. אני חושבת שלכולנו היה ברור שזה כבר לא יקרה היום. המשכתי לצרוח. הצוות נלחץ שאלד להם תחת המים וזהר שכנעה אותי לעלות למיטה. בבדיקה הבאה כבר הייתי עם 6 ס"מ ומחוברת למוניטור שהתקשה למצוא את התינוקת.

הצוות החליט על מוניטור פנימי. זהר הזהירה אותנו מפני זה כבר בפגישה, וגיא היה תלמיד טוב ושאל את השאלות הנכונות. הסכמנו. בינתיים הפתיחה כבר הייתה 8.5 ס"מ ואצלי הכל היטשטש. עצמתי עיניים וכל הצוות הרפואי נעלם לי. נשארו שם רק זהר וגיא. עד היום אין לי מושג מי היו המיילדות והרופאים. הם פשוט לא היו קיימים שם בשבילי. זהר היתה ליד הראש שלי, ליטפה אותי ועיסתה לי את הגב ודאגה כמה שאפשר להקל על הכאב ולהגן עליי מפני הצוות שהיה לחוץ וגער בי שאלחץ-לא אלחץ.

בשעה 6 וחצי התינוקת היתה בחוץ. היה לנו ברור כבר קודם שיקראו לה זהר. אהבנו את השם ועכשיו הוא גם קיבל משנה תוקף, של מי שעזרה לתת לה חיים.

זהר הגדולה דאגה להגשים לי את החלום. זהר הקטנה הונחה למורת רוחם של הצוות, על הבטן שלי וינקה בקצב כמו שרק תינוקת פייטרית שנולדה ב 3/4 שעה אינטנסיבית במשקל 2.5 קילו יכולה לינוק.

אחר כך, כמיטב המסורת, התחילו להסתבך הדברים. השיליה לא יצאה ואני הורדמתי בניתוח בו הוציאו לי אותה בכח. כשהתעוררתי ודיברתי שטויות, הפרצוף הראשון שראיתי היה של זהר. היא המשיכה לדאוג לי עוד שעות וימים אחר כך, עד שהשתחררנו שתינו.

באחד הלילות, בחדר ההנקה המרכזי, פגשתי יולדת שסיפרה לי סיפור מוכר על דולה שנשארה בחוץ, על זוג צעיר וחסר אונים, על יולדת שנשארה לבדה חמש שעות כואבות, עד שמישהי הצליחה לארגן שהדולה שלה תיכנס. "קוראים לה זהר כרמי, מהאתר "זהר כבר בדקה", אמרה לי אותה יולדת, "שמעת עליה?"

קרדיט צילום - ביתי
קרדיט צילום – ביתי
קרדיט צילום - ביתי
קרדיט צילום – ביתי

אולי יעניין אותך גם:

Default icon

VBAC טבעי, 4 ק"ג תינוק

סיפור לידה אחרי קיסרי VBAC, תינוק של 4 ק"ג ואמא אחת שעשתה את כל הדרך וקטפה את הפרי המתוק...