כל מה שאת (וגם אתה) צריכים לדעת על בתי היולדות בישראל, על דולות, על הריון ועל לידה.
בית / לידה / סיפורי לידה / ללדת אחרי שני קיסרי
Default icon

ללדת אחרי שני קיסרי

"לפעמים חלומות מתגשמים…." –  אכן כך. החלום התגשם וזה היה נפלא, מעל ומעבר לציפיות. ואני לא מאמינה על עצמי שכך עשיתי את זה, בהתחלה בצירים שרתי לי את השיר (מהדיסק "שמעו קולה") "רוח אני אשה אני, אני הכח שבכל גופי, אין לי סוף ואין לי התחלה, אני אלה. רוח אני אשה אני, אני הדם אשר בתוך רחמי, אין לי סוף ואין לי התחלה, אני אלה…" וכך ממש אני מרגישה, החזרתי לי את האמונה בי, בגופי ובנשיות שלי.

9 חודשים חלמתי שאכתוב את סיפור ה- VBA2C שלי ולא תמיד האמנתי שזה אכן יקרה, אבל זה קרה והנה אני כותבת.

לפני 8 ו- 6.5 שנים ילדתי שני בנים מדהימים בניתוחים קיסריים. אני שתכננתי ללדת את בני הבכור בבית, מצאתי את עצמי אחרי שני ניתוחים כאשר לפחות לגבי השני הסיבה לניתוח ממש בלתי ברורה לחלוטין. אמנם אחרי הניתוחים הכל המשיך טוב היה לי חיבור טוב אתם, ההנקה הלכה נהדר והם גדלו והתפתחו והכל נפלא, נשארתי עם תחושה קשה של "לא ילדתי", "אולי אני מן סוג של אשה שלא יודעת ללדת", "יש משהו פגום בגוף שלי" ועוד כהנה וכהנה תחושות לא פשוטות.

הפעם כשנכנסתי להריון, ידעתי שצפוי לי מאבק קשה. בהתחלה הייתי צריכה לקבל את הרעיון שאצטרך ללדת בבית חולים ואחר כך להתמודד עם העובדה שאם יתנו לי ללדת בבית חולים זה יהיה גם סוג של נס קטן. התחלתי בקריאה אינטנסיבית של מחקרים מאמרים סיפורי לידה וכמעט לידה וכל דבר אחר שקשור לנושא שהצלחתי למצוא. התחלתי לשאול בכל מני אתרים ופורומים באינטרנט וברור שמלבד אלו שעסקו בלידות בית התשובה היתה חד משמעית "אי אפשר ללדת וגינלית אחרי שני קיסריים".

התחלתי לברר על רופאים בתי חולים ומיילדות, קראתי באופן יסודי באתר של זהר (‘זהר כבר בדקה‘ -http://zoharbadka.co.il) ולמדתי מה גישתם של בתי החולים על העניין. נפגשתי עם ד"ר ברדה רק כדי ללמוד שהוא כבר לא יכול ליילד בבית חולים ואני חשבתי שזה לא מספיק בטוח ללדת בבית. נפגשתי גם עם ד"ר חן ממעייני הישועה ופרופ‘ סמואלוב משערי צדק (שני בתי החולים המאפשרים באופן רשמי VBA2C, במקרים מסוימים) אך גם הם (כל אחד מסיבותיו) לא הסכימו שאבוא ללידה וגינלית מתוכננת אצלם. יחד עם זאת ידעתי, שאי אפשר להכריח אותי להכנס לחדר ניתוח אם אני לא מסכימה וחותמת והחלטתי שזה מה שאעשה. לכן המשכתי לחפש מיילדת שתסכים ללוות אותי לבית חולים (איזה שהוא) כדי שלא אצטרך להתמודד לבד עם המערכת הרפואית, (שתהיה איתי מישהי שבעדי ומבינה עניין,) מה שחייב כמובן ללדת בבית חולים המאפשר כניסה של מלווים נוספים מעבר לבן הזוג.
נפגשתי גם עם זהר ודיברנו על כיוונים נוספים והכנות נוספות שכדאי לעשות (הומאופתיה, הכנה נפשית נוספת וכו‘). אז גם מצאתי את ענת תל אורן מיילדת בית מקסימה ואשה מדהימה, שהסכימה ללוות אותי לבית החולים ולעזור לי. הדבר עזר לנו מאד לגבש את החלטתנו הסופית ללדת בשערי צדק בליווי ענת.

החודשים שבאו אחר כך לא היו קלים. למרות שהרופא שלי בקופת חולים היה מאד בעדי ובן זוגי תמך בהחלטה לאורך כל הדרך וגם פרופ‘ סמואלוב למרות התנגדותו לפחות ידע שאנחנו מתכננים לבוא ולחתום על סרוב לניתוח המתח סביב ההריון והלידה לא נגמר. אני קיוויתי והתפללתי שאלד בשבוע 38, כך אף אחד לא יהיה לו יותר מדי זמן להלחץ אבל בתי המקסימה החליטה שהיא עדיין לא רוצה לצאת.

במהלך השבוע ה- 41 המתח כבר היה בלתי נסבל, שבוע לפני הלידה ביום האחרון של שבוע 40 הגעתי לחדר לידה עם צירים (בדיעבד צירצורים) וחשבתי שאני הולכת ללדת. הרופא הסביר לי שאני ממש רחוקה מלידה ושאני יכולה לחזור בשקט הביתה, לא לפני שסיפר לי את סיפורי הזוועה הרגילים על מה קורה לאשה שמנסה ללדת אחרי שני ניתוחים. חזרתי הביתה והמשכתי לחכות. אחרי 4 ימים נוספים, ביום חמישי באותו שבוע, שוב הגעתי לחדר לידה ושוב שלחו אותנו הביתה, היות ואנו גרים רחוק והמשיכו צירים החלטנו להשאר באזור ירושלים כי נראה היה לנו שהלידה מתקרבת. בילינו בירושלים כל הסופשבוע ובמוצ"ש החלטנו לחזור הביתה. חזרנו הביתה, הספקתי לסדר את הארון של הילדים מקיץ לחורף, התארגנו מחדש ואחרי שעתיים יצאנו שוב לירושלים.

הכניסו אותי לחדר לידה מיד כשהגעתי, למרות שהיתה פתיחה רק של 2 סנטימטר, היו צירים סדירים כל 5 דקות וכמובן שאף אחד לא רצה לקחת סיכון שאסתובב. מיד חיברו אותי למוניטור ונתנו לי הפסקה רק כאשר הייתי צריכה לשירותים, מה שגרם לכך שאבקש לשירותים כל שעה בערך… בשלב מסוים הרופאה החליטה שהיא לא מרשה לי יותר לנתק את המוניטור, גם לא לשירותים כי "זה כבר מוגזם" והייתי צריכה לעשות זאת על דעת עצמי, מה שכמובן גרם משבר ביחסי הוירטואליים עמה (היא מעולם לא נכנסה לחדר לדבר איתי, אלא רק מעבר לדלת דיברה עם בן הזוג שלי והמיילדת התורנית). אני חייבת לציין שהמיילדות בשערי צדק היו מדהימות, הן האמינו בי וביכולת שלי ללדת ועשו כל מה שיכלו כדי לעודד, לעזור ולתמוך. כל הלילה המשיכו הצירים והתקדמתי לי אט אט מ- 2 (ב- 23:00) ל- 5 סנטימטר (ב- 8:00 בבקר).

המיילדת הציעה לפקוע את המים אבל ידענו שזה בעיקר עושה את הכל יותר כואב, ולא ברור שזה יעזור ובכלל זה הרגיש ממש לא נכון להתערב. אחרי הלילה הארוך שנינו היינו מותשים וכשאמרה המיילדת לקראת 8 שהפתיחה כבר 5 סנטימטר, ענת הגיעה מופתעת שלא קראנו לה כל הלילה. בדיעבד זו הייתה החלטה מצוינת כי היא באה כמשב רוח רענן והפיחה חיים חדשים בלידה. ענת שאלה איך מתאים לי להיות בזמן הצירים, הציעה תנוחות חדשות, עשתה לי עיסוי להקל על הכאב בזמן הציר וגם בין הצירים השתמשה בשמנים ארומתרפיים שחוץ מריחם הנעים כנראה עזרו בקידום הלידה. גם הכרית החמה שהצמידה אלי בכל ציר, עשתה את הכאב הרבה יותר נסבל ובכלל הקרבה של אשה שכל כך יודעת ומכירה ומחוברת לתהליך ואלי עשתה את כל החוויה אחרת לגמרי. ב- 10 הסתבר שהפתיחה עדיין 5 ס"מ וחששנו מאד שהרופאים יתחילו להלחיץ לכיוון של ניתוח, גם רעיון פקיעת המים שב ועלה אבל בהתייעצות עם ענת החלטנו שזה באמת עדיין לא הזמן.

רותי, המיילדת התורנית, הציעה שוב להשתמש בגז צחוק וענת אמרה שאולי יהיה טוב אם אשכב קצת ואנוח (על הצד כמובן, הזמנים הקצרים והנוראיים שנאלצתי לשכב על הגב כשבדקו אותי הבהירה לי שזו לא תנוחה ללידה). נראה לי שהגז לא טשטש את כאב הצירים אבל כן טשטש מספיק כדי שאוכל לנוח בין ציר לציר. ב- 10:30 פתאום פקעו המים הראש ירד מיד מ- 2- ל- 0 והייתה ירידה משמעותית בדופק. למזל כולנו התינוקת המדהימה שלי התאוששה מהר והרופאים לא הספיקו להתערב. אחרי ירידת המים הכל התקדם מאד מהר (מזל ששכבתי – תנוחה בה אפשר יותר לשלוט על קצב הלידה). ב- 10:50 כבר הייתי בפתיחה גמורה ועוד לפני כן כבר הרגשתי שאני צריכה ללחוץ. זכרתי שאומרים שזה לא טוב ולא ממש ידעתי מה לעשות, כמו לאורך כל הדרך מזל שענת הייתה ואמרה לי שאני צריכה לעשות מה שאני מרגישה וכך נמנע ממני הסבל של לנסות להתאפק מללחוץ, דבר שנשמע לי בלתי אפשרי בעליל. מתישהו בזמן הקצר הזה ענת לקחה את היד שלי ונתנה לי להרגיש את הראש שלה מבצבץ, אני זוכרת שצעקתי אבל לא ממש הבנתי מה היא רוצה ממני ולמה אני צועקת, קצת אחר כך היא לקחה את היד שלי וכבר הרגשתי את כל הראש בחוץ… זה היה בלתי נתפס (ונשאר כך עד היום) שיש משהי שנמצאת כרגע חצי בתוכי וחצי מחוצה לי… . ב- 10:55 הכל כבר נגמר התינוקת הייתה עלי ואני לא ידעתי איפה לשים את עצמי מרב אושר.

הדבר המדהים הנוסף בלידה הזו, זו החוויה הזוגית שעברנו יחד. זה לא אני לבד בחדר ניתוח או אפילו שנינו בחדר ניתוח, זה שנינו עוברים את התהליך ביחד. הביחד זה אומר שגם אם לא צחצחתי שיניים כבר מי יודע כמה שעות, אני יכולה להצמיד אליו את פרצופי ולנשום יחד, כשכואב אני יכולה להחזיק אותו חזק, רק כדי שידע שכואב, או בכלל להתעלם מקיומו. ביחד זה לראות את הדאגה והפלא גם בפנים שלו ובעיקר את הגאוה והאושר, כשהבריאה המושלמת שלנו עלי.

עד עכשיו (כמעט שבועיים אחרי הלידה) אני עוד לא לגמרי מאמינה שזה ממש קרה, שכל ההכנות וההתכוננות השתלמו. לאורך ההריון דאגתי שאני לא עושה מספיק ו/או לא מספיק טוב ואולי צריך עוד הכנה נפשית / פיזית / רוחנית או אחרת. שאני לא מתאמנת מספיק או נכון עם האפי-נו, שאני לא עושה מספיק יוגה, לא נרגעת מספיק וכו‘ וכו‘ ולא אעיק עליכן. אבל כנראה שעשיתי מה שהייתי צריכה וזה היה פשוט נפלא!

בברכת לידה קלה ומופלאה לכולכן
אורנה

אולי יעניין אותך גם:

Default icon

VBAC טבעי, 4 ק"ג תינוק

סיפור לידה אחרי קיסרי VBAC, תינוק של 4 ק"ג ואמא אחת שעשתה את כל הדרך וקטפה את הפרי המתוק...