כל מה שאת (וגם אתה) צריכים לדעת על בתי היולדות בישראל, על דולות, על הריון ועל לידה.
בית / בלוג / לא בשביל לא בגלל / נס בן שמונה
עניים שלי זהר בדקה - בדיקות ותזונה בהריון חדרי לידה

נס בן שמונה

באופן כמעט שרירותי אתחיל את סיפור בואו לעולם של רואי בכמיהה שלי לילד נוסף.
תחילתו של ההריון הזה בעיסקאות עם אלוהים ;
– אם עד שיואב יהיה בן שנה לא אקבל מחזור – אפסיק להיניק …
– אם עד שיואב יהיה בן שנה וחצי לא יהיה המחזור סדיר – אפסיק להיניק …
– אם… ואם…
ויואב בחוץ, ורואי בפנים, ממתינים בסבלנות של מורים וותיקים שאמא שלהם תתעורר מאשליותיה על שליטה במציאות.
את ענת המיילדת מצאתי ביום אחד, בשיחת טלפון אחת, בחוויה עמוקה של היות מובנת ללא מילים, שחסרו לי ברפיוני.
ורואי, בתוכי – ילד מורגש, נוכח כל כך, רואה אותי כל כך. ידעתי שהוא רואי מאד מאד, שכן נראית כל כך לא הרגשתי מעולם.
בלידה הזאת ביקשתי להיות נוכחת, להיות שם כולי, להיות בתוכי – פנימה, ולא מעצמי החוצה. במעגל הלידה – איחלתי לעצמי טימטום, רפיון, פשוט להיות בלי שליטה, ולאפשר לו להגיע בדרכו.
תמיד כדאי להיזהר עם המשאלות שלנו ובלידה בפרט, אני חושבת לעצמי ממרחק השנים.
נואשת, אני מבינה שאני בשלב המעבר אבל לא מאמינה כמה שזה כואב. אני צורחת לאמא, לאלוהים, איני יודעת את נפשי.
לצירים אין התחלה-שיא-דעיכה אלא כל ציר תוקף אותי אדיר ישר לשיא של כאב, הדולה שבי חושבת ויודעת ואני לא יודעת דבר רק כואבת כמו שלא ידעתי שאפשר ולא מבינה איך אני לא מתה.
הצירים עולים זה על זה, אני כבר לא יודעת איפה להניח את עצמי ואין לי לאן לברוח.
אני בטוחה שאני עומדת למות. בשלב הזה פשוט ברור לי שלא עומדת להיות כאן שום לידה ושום תינוק אלא שאני עומדת למות מהכאבים, אני מייחלת שזה יקרה כבר ושהזוועה הזו תיגמר.
כשהראש מתחיל לרדת ולעבור בי אני בכלל לא קולטת שזה זה, לוחצת ושואגת כי אין לי משהו אחר לעשות, כי אי אפשר אחרת, כי אני פוחדת למות.
ענת רוצה לתת לי להרגיש את הראש ואני לא מבינה מה היא מדברת.
הראש בוקע, נולד, ובציר הבא לא קורה כלום.
מאותו רגע אני צלולה לחלוטין, שקט מוזר משתרר בתוכי וברור לי לגמרי מה קורה. הדולה שבי חושבת מחשבות מקצועיות. אני עומדת על ארבעותיי ותחושה צינורית תופסת חלל בי עד שאין כבר אני, יש רק צינור והמחשבה שנשארה להקיף אותו, שתראי לאן את צריכה להגיע בשביל להניח לשליטה סוף סוף, לרדת על ארבע ולהתפלל.
הוא יוצא, ואין בכי, ואני לא שואלת למה.
משהו בתוכי יודע שהוא במצוקה והנה, כבר, תיכף, ענת תדאג לו. היא נותנת לו חמצן והוא מתאושש, ואני על ארבע מחכה לפגוש אותו, ויפחות יבשות בוקעות מתוכי, וכולי מרגישה מרגישה מרגישה.
כל התחושות חדות כל כך, חבל הטבור המשתלשל בין רגליי מסב לי כאב בנגיעותיו הקלות בדפנות הנרתיק שלי. הכל כל כך חי. אני כל כך חיה. באופן מאד לא ברור מאליו, גם הוא.
אני מסתכלת עליו, הוא שקט ופקוח עיניים ענקיות ואני סופסוף פוגשת את רואי,
שראה אותי מבפנים כל כך ברור.

שלושה הבאתי לעולם,
אחד היסס מתוכי כעומד על הסף מתלבט, עד שניגשתי והוצאתיו במו ידיי,
אחד נבקע ממני בקולות גדולים ורבים ובחיוּת שרק מי שמת מעט, כמוהו, יכול להחזיק,
אחת נורתה מתוכי באמונה שלמה, בלי לבדוק שמישהו נמצא שם כדי לתפוס אותה.
ושלושתם, חלקלקים כדגיגי זהב, חומקים להם בזו אחר זה אחר זה, הרחק ממני, עם כל שנה שעוברת, עם כל דקה שנמשכת, תמיד, תמיד, רק שישים שניות וזהו, עת משאלותיי עוד נוטפות, רוטטות, משפתיי.

*      *       *

בשבילי נברא העולם

פתלתלה ועמוסה היתה דרכו של הילד לשמיים שלו.
קודם היה יום ההולדת של אמא שלו, לכבודו הועמס האוטו בכל הציוד שצריך ונלקחה כל המשפחה להופעת טבע של ברי סחרוף.
למחרת היה יום ההולדת של אבא שלו, והאוטו נגנב מהחניה עם כל הציוד שהועמס עליו יום קודם, ולאחותו התינוקת לא היה כסא בטיחות וצריך היה לרוץ לקנות כסא חדש ולהגיע להפתעה שאמא הכינה לאבא באיחור, עם רוח אחר הצהריים במקום עם רוח הבוקר.
ובאמצע היו המון טלפונים ולחץ והמולה ומזלים גדולים.
והשמיים בכלל חיכו לאבא ולא לילד.

אבל אז נחו עיניו של הילד על השמיים ועל הדרך אליהם ומאותו רגע זה היה עניין של שניות. ונחישות של ילד בן שלוש וחצי שגילה את הדרך לשמיים שלו.

אמא ואבא אמרו שקוראים לזה מצנח רחיפה. שיהיה מצנח רחיפה. אני חייב להגיע לשם! אני לא יודע למה אבל אני חייב.
כשחיברו אותי ברצועות ואבזמים ליובל המדריך הייתי סבלני כמו שאני אף פעם לא כי ידעתי שהנה, הנה אני מגיע.
תוך שניות צוק הכורכר התרחק מאיתנו ואני בשמיים! אמא, אבא, תראו אותי! אני בשמיים! השמיים בי!

צחקתי וצעקתי ואז הייתי בשקט. סביבי הכל היה בצבע תכלת ומתחתינו היה הים ואני הייתי במקום שלי.

אני רץ במסדרון ארוך וצר, צר כל כך שידיי כמעט נוגעות בקירות, אני רואה אור חלש ורץ לכיוונו, אני מגיע אבל אין שם אף אחד שישמע אותי, אני מלווה דבריי בתנועות ידיים אבל רק כשאני במקום שלי אני נשמע. עכשיו אני במקום שלי.
האם אמא יודעת שזה המקום שלי? האם המקום שלי ידע שאני בדרך? האם הייתי פה פעם לפני? אני יודע שהייתי. אני יודע. פה אני שקט ויש לי כוח ויש לי סבלנות.

אמא אומרת לאבא : אני אומרת לך, קיבלנו את הילד הזה בהשאלה, לזמן מוגבל.
סבתא אומרת לאמא : שיילך הכול כפרה על העיניים שלו!

אולי יעניין אותך גם:

יום הולדת 40 זהר בדקה - בדיקות ותזונה בהריון חדרי לידה

יומולדת 40

יומולדת 40 או איך עושים את ההפקה של החיים בלי להתאמץ. על ספירלה אנרגטית שמעתם..? אז - מסיבה פרטית על הגג של אמפי זאפה שוני, במהלך הופעה חגיגית של סנדרסון מארח את ברי, מאור, ירמי ואפרת. עיצוב לפּנים, מתוקים שזה להתמוטט, מתנות לאורחים ועוד הפתעות - עכשיו הפוסט!