fbpx
בית / בלוג / נושמת נושכת / אין כזה דבר "עוד VBAC"

אין כזה דבר "עוד VBAC"

לירון הגיעה אליי ליעוץ לקראת לידה אחרי קיסרי.

הנה הסיפור שלה, במילים שלה, לא נגענו :

לזהר,
בטח כמו כל הויב"קיות שלך, גם סיפור הלידה של נעמי מתחיל בסיפור הלידה של אחותה הגדולה הגר.
לפני הלידה של הגר הנושא של ניתוח קיסרי עבר לי בראש, אבל היה לי ברור ש"לי זה לא יקרה". הרי ההריון עבר בלי תקלות והייתי מאוד פעילה. עשיתי יוגה, שחיתי, אפילו לקחתי דולה ללידה, אז למה שמשהו ישתבש?
אז זהו, שאחרי 20 שעות בחדר לידה, עם כל זירוז אפשרי, כשהפתיחה לא התקדמה, הובלתי לניתוח קיסרי ועוד בהרדמה מלאה.
נשארתי מהלידה הזו עם צלקת גדולה ועם רצון עז לתיקון. אז התחיל המסע שלי לVBAC. כל הזמן התעניינתי בקטנה, קראתי סיפורי VBAC באינטרנט, שאלתי חברות, חקרתי מה בדיוק קרה בלידה הקודמת ולמה כל כך התאכזבתי, שמעתי המון סיפורי לידה וחלמתי שגם הסיפור שלי ייגמר בלידה טבעית.
נכנסתי שוב להריון. שוב הריון נהדר והכל טוב ויפה, אבל בסופו תגיע שוב לידה. מה עושים עכשיו?
את האתר שלך ראיתי בשיטוטי באינטרנט והשם שלך גם עלה בכמה שיחות על VBAC.
אמנם ללכת לייעוץ על הלידה נשמע קצת מוזר, אבל מכיוון שרציתי לעשות כל דבר בשביל ללדת בלידה נרתיקית אמרתי "למה לא?".
נפגשנו אצלנו בבית, אני בעלי ואת. לא ידעתי למה בדיוק לצפות. חשבתי שאת מה שקרה בלידה הקודמת כבר חקרתי מכל כיוון אפשרי וגם כיוון כללי לגבי הלידה הבאה היה לי – לידה עם מיילדת פרטית בלניאדו. אז מה יהיה כבר לחדש?
ואת בכל זאת חידשת הרבה.
קודם כל, עברנו על המסמכים של הלידה הקודמת ואת הבעת את דעתך על מה שקרה ולמה זה קרה.
קודם על התובנות האלה שלך הובילו אותי בשבועות הבאים להרבה מחשבות על הלידה הקודמת ומסקנות לגבי ההתנהלות שלי בלידה הבאה (מסקנות שאני חושבת תרמו הרבה להצלחה הלידה).
סיכמנו אכן שאני אלך על לידה עם מיילדת פרטית בלניאדו והחלטנו על פנינה.
חידשת לי שאני אוכל ללדת בחדר הטבעי, מה שבכלל לא חשבתי שתוכל להיות אופציה עבורי.
דיברנו גם על אפשרות להוסיף דולה, אולי דולה מתלמדת מהקורס שלך, כדי לחסוך בעלויות.
זה נשמע לי כבר קצת מוגזם, להוסיף עוד אדם ללידה, אבל סיכמנו שנדבר על כך בהמשך.
וזהו. קישרת ביני לבין פנינה והכל היה טוב ויפה.
כמה שבועות לפני התאריך המיוחל חשבתי שוב על עניין הדולה. זה היה נראה לי מיותר אבל התקשרתי אלייך כדי לדון בזה שוב.
דיברת איתי על כל מיני סיטואציות שבהן הדולה תוכל לעזור לי ולהיות לצידי, מקרים שבהם המיילדת עוד לא תהיה בתמונה או שאולי היא לא בהכרח תייצג את האינטרס שלי.
המחשבה הראשונה שלי הייתה ש"לי זה לא יקרה" אבל אז נזכרתי בלידה הקודמת והבנתי שאני צריכה להקשיב לך.
המלצת לי על שיר, נפגשנו איתה והחלטנו ללכת על זה.
אז נפגשנו עם פנינה, נפגשנו עם שיר וקיבלתי אישור לחדר הטבעי. חיכינו שהלידה תתחיל.
קצת יותר משבוע לפני התאריך המיוחל התחילו לי צירים בלילה. ככה בקטנה.
למחרת הצירים הפסיקו, אבל סימסתי לפנינה ולשיר שזה כנראה מתקרב. שיר מיד הגיבה אבל מפנינה לא הייתה תגובה. איכשהו לא ייחסתי לזה חשיבות.
אחה"צ הצירים התחילו להצטופף ולהתגבר. דיברתי עם שיר והיא נתנה לי את עצותיה ותמיכתה. ניסיתי לתפוס גם את פנינה, אבל הטלפון לא היה זמין.
הצירים מתגברים. אני נכנסת לאמבטיה. באמצע אני מחליטה לנסות לתפוס שוב את פנינה. היא סוף סוף עונה ואז היא מפילה אותי – היא נמצאת בחו"ל והיא תחזור רק עוד שבוע.
אני בשוק. אין לי ממש זמן לחשוב. היא אומרת לי שאביגיל מגבה אותה ומבטיחה לי שהכל בסדר.
השעה כבר 21:30. לא נעים אבל אני מתקשרת לאביגיל. אביגיל לא יודעת בכלל במה מדובר. היא בדיוק חזרה מלידה ולא בטוח שהיא תוכל להגיע ללידה שלי. היא אומרת שאולי פשוט תגיע איזושהי מיילדת אחרת. אולי, נראה מה יהיה ואיך זה יתפתח.
עכשיו אני כבר ממש אבודה. הדמעות כמובן מתחילות לנזול והלחץ עולה. השעה כבר 10 בלילה. אני עם צירים. כאלה שאפילו האמבטיה לא ממש הרגיעה אותם. ולא ברור מי תהיה המיילדת שלי. הציר המרכזי שעליו סמכתי כדי שהלידה הזו תעבור כמו שצריך פשוט התמוטט. המיילדת שפגשתי וסמכתי עליה לא כאן.
מה עושים?
זהר. אבל כבר מאוחר ולא נעים.
כתבתי לך סמס ותוך דקה חזרת אלי. כל כך חיזקת אותי. הקשבת לי, תמכת, עודדת ונתת לי את ההרגשה שהכל יהיה בסדר ויסתדר על מקומו בשלום. אני קיוויתי ש"זהר כבר תסדר".
ואכן זהר סידרה.
עברתי איכשהו את הלילה. הגעתי לבוקר עם צירים כל כמה דקות. מתחיל להיות קשה.
ב-6:30 שיר כבר הייתה איתי בקשר. היא התייעצה איתך ותוך שעה קלה כבר הייתה אצלי עם הרבה חיבוקים, מילים מנחמות תמיכה ופתרונות אלטרנטיביים.
בשלב הזה אני כבר התחלתי לאבד את הקשר עם המציאות, אבל אני כן זוכרת שאת המשכת להפעיל את קשרייך מאחורי הקלעים ועל הבוקר הודעת לנו שאביגיל בעניין ואנחנו אפילו יכולים להגיע אליה הביתה לבדוק פתיחה כדי לא להיתקע בלי פתיחה בבית חולים. זה היה לי כל כך חשוב.
מהשלב הזה יכולתי להיות רגועה.
ידעתי שאני בידיים טובות.
הלכתי לדיקור כדי להגביר את האפקטיביות של הצירים. בסוף הדיקור החלטנו שנוסעים ישר לבית החולים, בלי עצירות בדרך.
10:45 בבוקר הגענו ללניאדו. אביגיל כבר חיכתה לנו ושיר גם הגיעה תוך כמה דקות. בודקים פתיחה – 5 ס"מ. אמנם זה בדיוק איפה שנתקעתי פעם קודמת, אבל הפעם הכל מרגיש שונה. אני, בעלי, הבי"ח, המיילדת, הדולה, החדר הטבעי. כולם מסביבי והפתיחה מתקדמת מצויין.
תוך 3 שעות אני בפתיחה מלאה. נהדר! מתחילים צירי הלחץ.
משנים תנוחות, דוחפים, כולם מעודדים אותי, אבל הראש מסרב לצאת. הוא כל הזמן נסוג לאחור. עוברת חצי שעה, שעה ואנחנו עדיין באותו מצב.
כולם נלחמים כדי שהלידה הזו תצליח (בדיעבד גם סיפרו לי שבשלב הזה את התקשרת לשמוע מה קורה).
אביגיל דוחפת, בודקת, מנטרת. שיר ובעלי משני הצדדים שלי, מחזיקים לי רגליים וידיים, מניחים מגבות קרות לרענון ונותנים לי לשתות.
אביגיל מנסה הכל ושום דבר לא משתנה ואני מבינה שאם אני לא אדחוף כמו משוגעת, יש סיכוי שזה שוב יסתיים בקיסרי.
אני מתחילה לדחוף בטירוף, הכי חזק שאני יכולה. כנראה שזה עוזר כי אביגיל מתחילה לדבר על חתך שיוכל לעזור לראש לצאת. שיר משכנעת אותה לתת עוד כמה נסיונות. ואכן – כמה דקות אחרי פתאום הראש יוצא, אחריו הכתפיים ושאר הגוף. 15:08. נעמי בחוץ.
מניחים אותה עלי ובעלי חותך את חבל הטבור. אני פשוט לא מאמינה.
הגוף שלי לא מפסיק לרעוד איזה 10 דקות מרוב אדרנלין.
הרגע שאותו דמיינתי כל כך הרבה אכן קרה. לא ייאמן. פתאום זה נראה כל כך הגיוני וטבעי ופשוט.

זהר,
תודה רבה לך על כל התמיכה והעזרה. בלעדייך זה לא היה קורה. כמו שאמרת – הכל היה בדיוק במקום.
תודה ששכנעת אותי לקחת דולה. תודה שהפעלת את הקשרים שלך כדי שאני אקבל את המיילדת המושלמת. תודה על השיחות באמצע הלילה ומוקדם בבוקר. ותודה על העצות, העידוד והאמונה.
רשום אצלך באתר ש-9 מתוך 10 נשים שמגיעות אלייך לייעוץ מצליחות ב-VBAC. המספר הזה ישב לי בראש בימים שלפני הלידה. תהיתי באיזה צד של הסטטיסטיקה אני אפול. אבל מתברר שזו לא סתם סטטיסטיקה יבשה. זה לא מזל ולא מקריות. את באמת עובדת בלגרום לזה לקרות.
אני כ"כ שמחה שפניתי אלייך.
תודה תודה ושוב תודה.

אולי יעניין אותך גם:

בייבי בום מכה שנית

המייל הכי מרגש בקריירה שלי. אשה אחת שקראה את הפוסט שלי על בייבי בום ולקחה את לידתה לידיה האמיצות.