דולה – אין דבר כזה.

למה שאישה בת ארבעים, רעיה ואם, פוסט פריצת דיסק, תעשה את כל הדברים האלו..?
זמינה כבר שבועות, הסלולרי לעולם לא על "שקט", על חופשה משפחתית בחגים אין מה לדבר בכלל, כשהילדים מבקשים לשחק בגלקסי, הם יודעים שאם נכנס סמס הם חייבים לרוץ עם הטלפון לאמא שהיא תראה מי זה, ואם יש שיחה שנכנסת, הם יודעים בדיוק את רשימת האנשים שחייבים לענות להם.
לצאת עם חברה אבל רק למקום שקרוב לבית היולדת הבאה בתור, להתלבט אם לחזור הביתה או להישאר בסביבה, לא לדעת אם החלטתי נכון.
לחזור הביתה, להיכנס למיטה, להזכיר לעצמי שהכל מדויק והכל קורה לטובה.
לחלום על היולדת הבאה, חלום נבואי. להיבהל מעצמי. להירגע. להיזכר שהכל טוב. הבריאה טובה אלינו תמיד.
להיות דרוכה אבל רגועה, שמחה אבל מצפה, נכונה אבל מדברת בלחש.
ניסיתם פעם לדבר שעות (על גבי שעות) בקול מאד נמוך…? …וכשאתם מתרגשים…? לגרד לעצמכם פצע עמוק, חרות בבשר ובדם, להתבונן עמוק אל תוך עיניים קרועות מבהלה של אבא ואמא, דקות או שעות (או גם וגם) לפני שתינוק חדש מגיע לעולם, להיות סלע של בטחון ועוצמה ואז לצאת לרגע החוצה למסדרון המלווים, אחרי שווידאתם שאפשר וזה בסדר, ולקרוס בבכי על הרצפה..?
בכי עמוק, מטלטל, כל הגוף רועד, הרגליים העייפות פשוט קורסות תחתיכם בתנוחות שאף יוגיסט לא דמיין מעולם, הידיים אוחזות את פניכם, נרטבות תוך שניות מדמעות של הקלה, שמחה, הודיה ופוסט-טראומה.

לדעת הכל ולדעת שאיני יודעת דבר.

דולה לדולה. גם אין דברים כאלו!
לקלוט שיש משהו שיכול אולי לקדם את הלידה ואין לי אותו בתיק.
לסמס לקולגה אהובה, לקבל סמס חמש דקות אחר כך "תצאי לשער אני מקפיצה לך", לצאת לשער, להגיד לשומר שכועס על הקולגה שחונה ממש על שער בית החולים – אחינו, כבוד, אתה עוזר לקדם לידה של תינוק יקר! תודה!
לקבל בקבוקון ותזכורת איך להשתמש בו,
ותזכורת איך להשתמש בעצמי לטובתה של הלידה הזאת.
וחיבוק. חיבוק של דולה, אין דברים כאלו.

לקבל תמיכה און ליין משבט שלם של אחיות לדרך, דולות נשמה, בפייסבוק ובסמסים ובוואטסאפ ובחיים.
ובסוף הלידה, לשמוע נקישה עדינה בדלת הפונה אל מסדרון המלווים, לפתוח אותה וליפול אל תוך עיניה המחייכות של הקולגה האהובה, אוחזת בידיה כוס קפה איכותי, בשבילי. בשבילי!
להבין שהיא שלוחתו של שבט הדולות שלי, היד שמחזיקה את כוס הקפה, הזרועות שמגישות את החיבוק המדויק, האוזניים הכרויות לשמוע את מילותיי נשפכות ממני, הלב שמבין בדיוק מה עבר עליי והפה שיודע מה להגיד ומתי לשתוק.
שלוחה מדויקת שמאפשרת גם לי להיות השליחה הנכונה, שליחת הבריאה אל חדר שתיים, בית חולים מאיר.

להיכנס לאוטו ישר אל תוך פקק אימתני על כביש 4 ולדעת שאני יכולה להתקשר אל אחת מאחיותיי הדולות והיא תדע שתפקידה עכשיו לשמור אותי ערה בנהיגה המפרכת הביתה, והיא תעזוב הכל ותהיה איתי על הקו עד שאגיע בשלום. ואם לא היא, אז אחות אחרת. יש שבט שלם, תודה לאל ולאלה.

אז למה אנחנו עושות את זה, את הדבר הזה שאין דברים כמוהו.
אוי, חמודים, חשבתם שיש לי תשובה…?
באמת שאתם חמודים. ברור שאין לי.
יש לי אלף תשובות ואף לא אחת.