זהר כבר בדקה
זהר יקרה!
עכשיו, אחרי שקצת התאוששנו מההלם ומההתרגשות, ישבנו והתחלנו להעלות זכרונות מהלידה. בעצם, הזכרונות מתחילים עוד מההריון.
כשהחלטנו שהגיע הזמן לבחור בית חולים, קודם כל פנינו אלייך. האמת היא שאז עוד לא היה לנו מושג איזה שאלות לשאול ולמה צריך לשים לב. קראנו ספרים ודיברנו עם אנשים, אבל מרוב אינפורמציה, היה לנו סלט. לא ידענו במה להתמקד, למה באמת חשוב לשים לב.
אחרי שקיבלנו ממך כמה שיעורים, כבר היינו מומחים. ידענו שאנחנו רוצים לידה טבעית, ביות מלא ומלונית.
הלכנו לסיורים בבתי חולים, וידענו בדיוק על מה להסתכל ומה לשאול. בסופו של דבר החלטנו ללדת ב-"ליס". אפילו הזמנו כבר את המלונית.
בשבוע ה-41 הלכנו לביקורת שגרתית, והרופא עשה לנסיך הערכת משקל – 4.750 ק"ג, אחרי ששבוע קודם ההערכה היתה 3.800 ק"ג. הייתי בהלם. "את צריכה לקבוע תור לניתוח קיסרי". המשפט הזה הכה בי חזק. לא הייתי מוכנה לדבר כזה. אני רציתי לידה טבעית, ועכשיו אני הולכת לניתוח??? לא יכולתי להפסיק לבכות.
היה לנו ברור שיש פה טעות. זה לא יכול להיות! ק"ג שלם בשבוע??? מצד אחד, ידענו שזאת טעות, ורצינו לידה רגילה. מצד שני, פחדנו שאולי זה באמת המשקל של הנסיך, ואולי לא תהיה ברירה. גיא מיד לקח את העניינים לידיים והתקשר אלייך: "זהר, תעזרי לנו!".
"שום דבר לא סופי. תנו לי לעשות כמה טלפונים ואני חוזרת אליכם". ידעתי שאנחנו בידיים טובות. ענבל היתה היסטרית, ורק בזכות הבטחון שלך, הצלחתי קצת להרגיע אותה. כשהתקשרת שוב אמרת לנו שהסיכויים הטובים ביותר שלנו ללדת בלידה רגילה הם או ב-"לניאדו" או ב-"מאיר". הסברת לנו שהצוותים הרפואיים בבתי החולים האלה הם יותר "אמיצים", ויש סיכוי יותר טוב ששם יסכימו לנסות לידה רגילה. החלטנו ביחד שננסה את "מאיר". את כבר הספקת לבדוק מי נמצא שם במשמרת, וקבענו שנתקשר אלייך מיד כשנגיע.
כשהגענו לבית חולים, אמרת לנו עם מי לדבר ומה להגיד. בינתיים, התחילו צירים ממש חלשים. זה לא הרגיש כמו משהו שאמור להוביל ללידה…
נכנסתי לבדיקה אצל הרופאה, והיא עשתה לנסיך הערכת משקל. הפעם יצא 4 ק"ג. סוף סוף מישהו שיודע על מה הוא מדבר… לאחר מכן היא בדקה אותי. כשהיא אמרה לי שיש פתיחה של 5.5 ס"מ ושאני נכנסת לחדר לידה, הייתי בהלם. כבר הייתי ב-"סרט" של ניתוח קיסרי, ופתאום, בבת אחת, חזרתי ללידה טבעית, כמו שרציתי.
היינו כל-כך מאושרים, אבל גם כל-כך מפוחדים. כמה שהתכוננו לרגע הזה, לא ממש היינו מוכנים. זה היה מפחיד. במיוחד אחרי הערכות המשקל של הנסיך.
למרות שמאוד רצינו, עד לאותו רגע לא תכננו שתהיי איתנו בלידה, כי חשבנו שנלד ב-"ליס", ושם לא היו מוכנים אז להכניס דולה ללידה. מיד כששמענו שאנחנו נכנסים לחדר לידה, אמרתי לגיא: "תתקשר לזהר ותגיד לה לבוא". מכיוון שלא תכננו את זה, פתאום קצת חששתי שאולי אני לא ארגיש בנוח ואבקש ממך לצאת, אז ביקשתי מגיא להגיד לך שלא תעלבי אם זה יקרה. עכשיו זה נשמע מצחיק. לצאת? איזה לצאת? מה פתאום לצאת?
את, כמובן, אמרת "ברור!", ומיד יצאת לדרך. בינתיים נכנסנו לחדר לידה, קצת מבולבלים, קצת מבוהלים, הרבה מתרגשים. אז עוד חשבנו שזה יקח הרבה זמן. חשבנו שתבואי ונריץ קצת צחוקים ביחד בין ציר לציר. לא ידענו שזה יקרה כל-כך מהר. תוך כמה דקות כבר ירדו המים, והצירים התחזקו בבת-אחת. החלטנו להיכנס לג‘קוזי, וזה קצת עזר. אבל לא ממש ידענו מה לעשות. המיילדת לא ממש עזרה. היא כמעט לא היתה בחדר בשלב הזה. רצינו לשאול מישהו מה לעשות. חיפשנו מישהו שיכוון אותנו, שיעזור, שיקח את העניינים לידיים. חיפשנו מישהו עם נסיון, מישהו שנוכל לסמוך עליו ולהיתלות בו. חיפשנו אותך! התפללנו שתבואי כבר ותהיי איתנו.
הצירים הלכו והתחזקו. הכאב היה מטורף. ואף אחד לא בא. לא יכולתי כבר לעזוב את ענבל לרגע. ניסיתי לתמוך בה, להחזיק אותה, ללטף אותה, לדבר אליה. רציתי נורא לעזור לה, אבל התחלתי להרגיש קצת חסר אונים. היא סבלה כל-כך, ולא ידעתי מה לעשות. הבנתי כבר שמהמיילדת לא נקבל את העזרה שאנחנו צריכים, אז חיכיתי לך. כל-כך חיכיתי לך. כשבאת, רציתי לחבק אותך ולבכות. אבל לא יכולתי. לא היה זמן להיות "רגשי".
מיד כשהגעת, תפסת פיקוד. התחלת להוציא מהתיק כל מיני דברים, וניגשת לעבודה. ידענו שמעכשיו הכל יהיה בסדר. כואב בטירוף, אבל בסדר. יש על מי לסמוך. נתת לנו תחושת ביטחון. עצם העובדה שאת איתנו עשתה את כל ההבדל.
מהרגע שהגעת היה לי הרבה יותר קל. טוב, הצירים עדיין כאבו בטירוף, ואי אפשר להגיד שזה היה קל, אבל לפחות תחושות האי-ודאות והחוסר אונים התחלפו בתחושת בטחון. את נשמת איתי, דיברת איתי, כאבת איתי. את פשוט הכלת אותי. את כאילו ידעת בדיוק מה הייתי צריכה באותו רגע, ונתת לי את זה. כשהתחילו כבר צירי הלחץ, את היית זאת שדאגת להביא שמן כדי לחוס על הפרינאום שלי. אף אחד אחר בחדר לא חשב על זה באותו רגע.
אחרי שיצא הנסיך נשארת איתנו "עד שתגידו לי ללכת". היית איתנו גם כשיצאה השליה וגם בזמן התפרים. המשכת לתמוך, לעודד, לייעץ. לא עזבת אותנו לרגע. גם אחרי הלידה, כשכל המשפחה נכנסה, זזת הצידה ושמרת עלינו מרחוק. למרות כל השמחה, ההתרגשות וההמולה סביבנו, ידענו שאת שם. שומרת עלינו. כמו מלאך.
אחרי שכולם כבר הלכו, וגיא הלך עם הנסיך לתינוקיה, לא רציתי להישאר לבד. היה לי קשה להכיל עדיין את כל הכאב ואת כל הרגשות שהציפו אותי. הייתי צריכה מישהו קרוב לידי. ואפילו לא הייתי צריכה לבקש. את מיד הצעת את עצמך. ליווית אותי למחלקת יולדות, והיית איתי עד שהרגשתי שאני יכולה בלעדייך. המשכת להכיל אותי עד הרגע האחרון.
זהר, היית פשוט מדהימה. אנחנו לא יודעים איך היינו מסתדרים בלעדייך. כנראה שהיינו מסתדרים, אבל אנחנו לא יודעים איך. אין ספק שזה היה הרבה הרבה יותר קשה. נתת לנו את כולך, לא היססת לרגע, לא שאלת שאלות, לא ביקרת. פשוט היית איתנו, תמכת בנו והכלת אותנו. זה נראה כאילו את נועדת ללוות אותנו. זה לא היה יכול להיות אחרת. אנחנו כל-כך אסירי תודה! אנחנו כל-כך מאושרים שיש לנו חברה כמוך! אנחנו כל-כך אוהבים אותך!
תודה!
ענבל, גיא והנסיך
