זהר כבר בדקה
האם כשעצם הזנב שלי צרבה מכאב בשנות הנקה ונענוע
האם ידעתי שכל כך מהר תגיע כתפךָ אל מעבר למותני
וכשאצמידן יחד, קרוב אליי, ברחוב הומה,
ימלמלו שפתיך "אימא די אנחנו במקום ציבורי"?
ולו הייתי יודעת, האם הייתה הולמת פחות
והייתי מתפנה להרגיש את שמורות עיניי שכבדו,
את לבי המתוק שהוּעם,
את שפתיי ששתתו מילות אהבה עייפות?
האם דמךָ היום, כשכתפךָ כמעט אל כתפי,
זוכר את דמי וחלבּי ששתתו אליך?
מתי הפך "ער!" המאיים,
המשתק,
המחזיר נשימה אל תוכי ו
עותק את זו שאחריה,
והתגלגל חזרה ל"ערה?",
משל הייתי שוב,
אישה?
