כל מה שאת (וגם אתה) צריכים לדעת על בתי היולדות בישראל, על דולות, על הריון ועל לידה.
בית / לידה / סיפורי לידה / VBAC ביג בייבי
Default icon

VBAC ביג בייבי

אדר נולד ביום שבת בבוקר, 29/9/12 בבית חולים מעייני הישועה בבני ברק.

אם להתחיל מההתחלה, לאדר יש אח גדול – יואב.
הלידה של יואב התרחשה לפני 3.5 שנים באיכילוב.
יואב נולד בשבוע 40+3, אחרי שהגעתי לאיכילוב לעשות מוניטור שגרתי מכיוון שהתאריך שלי עבר.
שם החליטו לתת לי פיטוצין בגלל ירידות בדופק, ומכאן ועד לידה שנתקעת ומסתיימת בניתוח קיסרי דחוף, הדרך היתה סלולה. (וכמובן עברה דרך ניסיון וואקום כושל).
יצאתי מהלידה של יואב תפורה בכל המקומות האפשריים, עם כאבים בלתי נסבלים שהמשיכו 4 חודשים אחרי הלידה באיזור הניתוח, חוסר יכולת לזוז ולתפקד
וכמובן עם צלקת נפשית שכאבה יותר מהכל.

כשנכנסתי להריון שני היה ברור לי שהפעם זה לא הולך להיות אותו דבר.
הגישושים הראשונים באינטרנט היו לגבי לידה רגילה לאחר ניתוח קיסרי.
למדתי שקיימים מונחים כמו לנל"ק או ויבאק, וככה גם הגעתי לאתר של זהר כרמי.
הייתי מעבירה ימים בקריאת סיפורי לידה מוצלחים (וסוגרת מהר את האתרים עם הסיפורים הלא מוצלחים), ומזילה דמעות של התרגשות יחד עם הבנות שדרכן צלחה.
החלטתי שהפעם, היחידה שקובעת משהו לגבי הלידה שלי תהיה האינטואיציה שלי.
שהרי לידה זה דבר טבעי וכנראה הגוף שלי יידע הכי טוב מה הכי טוב..

תהיתי אם יום אחד יגיע גם יומי לשבת ולכתוב (רמז- הנה אני כאן..).
קבעתי פגישה עם זהר יחד עם בעלי. לפגישה הגעתי כמובן בלב דופק, כולי חוששת ממה תגיד לי על ניסיון העבר המצ'וקמק שלי…
זהר קראה את המסמכים הרפואיים ולשמחתי היתה הכי מעודדת, תומכת ומבינה.
הסבירה לי מה עמדתה בנושא ולמה לדעתה נתקעה הלידה הקודמת. ובעיקר נתנה לי הרבה הרבה כוח להבין שהפעם אפשר אחרת.
זהר המליצה לי ללדת במעייני הישועה וביקשה ממני לבחון את האופציה של מיילדת פרטית או דולה.
מישהי שתהיה שם בשבילי ותעזור לי לעמוד אל מול ההחלטות הנמהרות של המערכת הרפואית.
קיבלתי המלצות חמות על ציפי לוריא והחלטתי ללכת בכיוון של מיילדת פרטית.

כמובן שלאורך ההריון הייתי מאוד חרדה (על אף כל ההמלצות הפשוטות לכאורה של "תרגעי, תנשמי, תכווני את הקוסמוס ללידה מוצלחת").
לפני כל בדיקת אולטרה סאונד הייתי מחזיקה אצבעות שהראש יהיה למטה (גם בשבוע 25..), שהכל יהיה תקין ולא ישתבש שום פרט בדרך.
הערכת משקל בשבוע 34 דיברה על תינוק שנמצא באחוזון ה 95% עם משקל של 2800. הגינקולוגית שלי (שמוצאה מאיכילוב…) לא קיבלה את העניין ברוגע והמליצה "לא להירתע מהאופציה של ניתוח מתוכנן".
אני קראתי בין השורות והתחלתי ללמוד איך לסגור חזק אוזניים.
לאחר שבועיים הערכת משקל נוספת – בום, 3500 בשבוע 36. אוי לא, עלייה של 400 גרם בשבוע לא יכולה להיות מבשרת טובות.
אחרי כמה ימים נפגשתי עם ציפי לוריא ממעייני הישועה.
ציפי היתה באמצע משמרת ונדחסנו ארבעתנו – ציפי, בעלי, אני והבטן – בחדר הפצפון שלה באזור חדרי הלידה.
לא ידעתי למה לצפות.
ברגע שראיתי איך היא מתאמצת לדחוס את הכיסאות פנימה עם הרבה הומור ויחס אנושי חם לכל מי שמסביבה, הבנתי שהבחירה כנראה נכונה.
זה מצחיק, ככה בחרתי מיילדת? לפי הדרך שבה היא דוחפת כיסאות לתוך חדר קטן?
אבל האינטואיציה שלי אמרה שזו האישה המתאימה לי.
סיפרתי לה בקצרה מה שקרה בלידה הקודמת ומה אני רוצה שיקרה עכשיו.
היא עודדה אותי ואמרה שהסיכויים טובים מאוד. המליצה לא להתרגש מהערכת המשקל האחרונה כי בחודש תשיעי הם יכולים לעלות גם רק 100 גרם בשבוע.
יצאתי מחוזקת והחלטתי להמשיך הלאה.

אחרי יומיים קיבלתי טלפון ממנהלת חדרי הלידה במעייני הישועה, שאמורה לאשר את הלידה הפרטית על סמך דוח הלידה הקודמת.
תמצית השיחה היתה שהיא שמעה על הערכת המשקל הגבוהה, קראה את כישלון הוואקום בלידה הקודמת ולדעתה הסיכויים שלי ללדת בלידה רגילה נמוכים מאוד.
בום, שוב השמיים נופלים עליי.
היא מציעה ללכת לניתוח קיסרי אלקטיבי ומודיעה לי שבמקרה שאגיע לחדר לידה ומי שיבדוק אותי יכריז על הערכת משקל שמעל 4 ק"ג, היא מבטלת לי את האופציה של מיילדת פרטית.
בנוסף היא מציעה לי לבוא לבדיקה בשבוע 38 או 39 ושאם יהיה עובר גדול היא תיתן לי פרוסטגלנדינים לזירוז.

שיט, מה עושים עכשיו….
כמובן שהתגובה הראשונה שלי היתה בכי היסטרי וחוסר יכולת שיפוט בסיסית..
מיד טלפון לזהר.
בשנייה וחצי זהר הרגיעה אותי, אמרה לי מה דעתה על השיחה הזאת, ממתי רופאה בכירה מתקשר ליולדת לומר דברים כאלה, וגם כמובן מה היא חושבת על עניין כשלון הוואקום.
זהר מציעה שהיא תדבר עם המנהל הבכיר יותר ותבין במה מדובר.
היא חוזרת אליי אחרי עשר דקות עם תשובה ממנו ומציעה כמה דרכי פעולה.
אחרי שלקחתי יום יומיים כדי להירגע, בעלי הזכיר לי שהחלטתי שהפעם אתן למינימום התערבויות רפואיות לקרות והחלטתי לחכות בסבלנות.
זהר מגבה אותי ואומרת שאני נשמעת חזקה ונחושה וכל הכבוד. כמובן שזה מעודד אותי מאוד.
אז מחכים.

יום שישי בצהריים. מזרזים בדרך הטבעית (: לאחר כשלוש שעות התחיל טפטוף של מים.
אחרי עוד שעה יצא משהו שנראה כמו פקק רירי קטן.
אני לא בטוחה מה הטפטוף ומתארגנת ללכת לארוחת ערב. תוך כדי ארגון אני קולטת שהטפטוף מתגבר ואין לי באמת סיכוי לשבת באף מקום עם מגבת בין הרגליים.
אבל עדיין אין שום ציר באופק. נוסעים לבי"ח? אני מפחדת שגזר הדין יהיה זירוז. לא נוסעים? אולי אני מסכנת את התינוק.
שוב סמס לזהר. אני מתנצלת על היום והשעה ומסבירה מה קורה.
זהר כהרגלה הכי חמודה וסבלנית וממליצה לי למדוד חום, להרגיש תנועות ולחכות בבית.
אנחנו מתארגנים עם ערימת מגבות וסרטים בסלון ומחכים. כלום. בחצות אנחנו מחליטים לעשות הליכה בסביבה, אולי משהו יזוז שם.
אני צועדת סהרורית, מתה מעייפות, מתרגשת ומתלבטת ועדיין כלום. אולי נלך לישון? לפחות אם יקרה משהו יהיה לי כוח..
אחרי שעתיים אני מתעוררת מצליל "פק" וכאב בבטן התחתונה.
רצה לשרותים לבדוק אם אולי יש ירידת מים מסיבית – עדיין כלום. חוזרת לישון.
אחרי רבע שעה שוב "פק" וכאב. מחליטים לנסוע.
אורזים תיק בחמש דקות.
ברגע האחרון אני מחליטה להשאיר בבית את הערכת המשקל הבעייתית של ה 3500 גר'. בדרך לבי"ח שני צירים. איזה כיף.

מגיעים לבני ברק בשלוש לפנות בוקר. עוקפים באלגנטיות את המחסום. נכנסים לבי"ח.
ממלאים כמה פרטים במחשב ועל השאלה "מה הערכת המשקל?" אני עונה באלגנטיות "2800". הרי לא שאלו מתי היא נעשתה.

מחברים אותי למוניטור. בינתיים הצירים מתגברים.
אחרי המוניטור היא קוראת לרופא לבדוק אותי. ואז הגיע דר' חצב. דר' חצב מגלה שאני כבר בפתיחה 4. וגם שאני אחרי ניתוח קיסרי.
מיד הוא מסביר לי שהוא "ייתן לי ניסיון ללידה רגילה אבל שכל פיפס הכי קטן הוא מעיף אותי לניתוח קיסרי" כהגדרתו.
גם הפעם הטריק של לסגור חזק את האוזניים עובד. אני יודעת כבר שאני לא אוהבת אותו. נו מילא, לא חייבים לאהוב את כולם..
אני עוברת לחדר לידה ומתעקשת ללכת ולא לשבת על כיסא גלגלים. נו באמת, הפעם שום דבר לא יהיה דומה ללידה הקודמת ואני לא נכה.

בינתיים מתקשרים למיילדת שלי ציפי להודיע לה שאני בלידה והיא מבטיחה להגיע מהר.
עד שהיא מגיעה אני נכנסת להתקלח. באמבטיה הצירים כבר מאוד כואבים ואני לא מוכנה לצאת.
בסוף אני מתנתקת איכשהו מהמים, ומתחילה לעשות צעידות הלוך חזור בחדר הלידה.
ציפי מגיעה. יש! המלאך המושיע שלי. היא פותחת לי וריד ובודקת פתיחה. כבר 6! אני מאושרת למרות הכאבים.
שוב נכנס לחדר אותו דר' חצב ומפזר איומים על ניתוח. כשהוא יוצא ציפי מודיעה לי לא להתייחס אליו. אני יודעת שהיא הכי בעדי.

מתחיל הדיון על אפידורל. כן או לא? אני מפחדת שזה יעכב לי את הלידה ולא יאפשר לי לזוז.
ציפי אומרת שכרגע נמצא במשמרת רופא מרדים מצויין ושאם אקח בסופו של דבר אפידורל, עדיף עכשיו כי הוא מעולה.
היא גם מבטיחה לקדם את הלידה ו"לשחק" עם צוואר הרחם כשאהיה תחת האפידורל. אני מסכימה.
תכל'ס הכאבים כבר היו באמת בלתי נסבלים עבורי.
הרופא באמת היה מדהים. סבלני, עדין ומסביר כל צעד. הוא מבטיח שאחרי חצי שעה יתעוררו לי הרגליים כדי שאוכל לשתף פעולה.
באמת אחרי חצי שעה יש לי תחושה ברגליים אבל ללא כאבים. לפעמים יש קוסמים גם בבתי חולים.

לפתיחה מלאה הגעתי מאוד מהר. ריחפתי על ענן האפידורל. הרגשתי טוב מאוד. בטוחה ורגועה. הרגשתי בידיים טובות.
להבדיל מהלידה הקודמת ששם הייתי בהיסטריה ולא ידעתי מה קורה כי לא טרחו להסביר לי שום דבר.
בזמן הזה ציפי ובעלי מריצים בדיחות עליי ועל הסיטואציה, ועל הבאסה של לרדת 13 קומות ברגל בלי חשמל בליל שבת (ציפי דתייה).

מרגע שהתחילו הלחיצות ציפי סובבה אותי בכל תנוחה אפשרית שידעה שתעזור להוריד את הראש למטה.
לחצתי בלי סוף אבל הפיראט הקטן התעקש להישאר בפנים.
אחרי זמן מה של לחיצות אינטנסיביות ציפי הודיעה לי שהיא מכניסה לחדר רופא.
ידעתי שזה לא יכול להיות סימן טוב, אבל היא הרגיעה אותי ואמרה לי שהוא רופא מצויין שלא ימהר להכניס אותי לניתוח.
היא ניצלה את ההזדמנות שבה הרופא שאוהב ניתוחים נקרא לחדר ניתוח ומיהרה לקרוא לדר' גורביץ, שהוא מלאך בפני עצמו.
דר' גורביץ' אמר בפשטות לא להלחיץ אותי. פשוט להמתין חצי שעה עד שהראש יירד. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי מאיש צוות רפואי הוראה להמתין ולא לזרז.
מאותו רגע ידעתי שיהיה בסדר. גם כשהלידה התארכה והתארכה וגם במהלך הפעמים הרבות שהרופא נכנס לחדר, תמיד הוא היה עם אותה ארשת פנים רגועה ועם הבטחה ש"הראש כבר פה, אל תדאגי".

בדיעבד התברר לי שהוא נלחם מול הרופא השני על הזכות שלי ללדת בלידה רגילה.
עבורי ההתעקשות הזו עשתה את כל ההבדל בין לידה שהיא עבורי סיפור הצלחה לבין הלידה הקודמת שחקוקה לי בזכרון כחוויה לא מוצלחת.
דר' גורביץ ידע שהוא יכול להוציא את התינוק בוואקום ולכן התעקש.

אחרי 3 שעות של לחיצות שבהן הראש למטה וכבר רואים אותו אבל הוא עדיין תקוע ולא יוצא, נכנס דר' גורביץ'  והבטיח לי שבקרוב נעזור קצת לתינוק לצאת.
מבחינתי הוואקום שרצה לבצע הגיע בשלב מבורך, שבו כבר הייתי מותשת מהלחיצות, מיואשת מהניסיונות שלא צלחו ובעיקר חרדה מהבאות.
ידעתי שעכשיו זה הזמן לתת את כל הכוחות שלי.
רופא אחר וגבוה שעמד לצידי במהלך הוואקום רק עודד אותי ללחוץ ולא להתרגש מהכאב.
חזר ואמר שהכאב ימשיך עוד כמה דקות קצרות אבל אחר כך התינוק שלי יהיה כאן וזהו.
בזמן הוואקום שנעשה כמו ביד אומן ציפי עמדה לידי והחזיקה לי את היד.
אמרה לי את המילים הכי טובות והכי מרגיעות ועודדה אותי לא לוותר ולהמשיך בכל הכוח, למרות שכבר הייתי מפורקת לחלוטין.
הבטן שלי כאבה ולא יכולתי כבר לנשום מרוב כאבים. אבל לא העזתי לומר זאת לאף אחד חוץ מאשר לבעלי, בשקט, כי פחדתי להלחיץ אץ הצוות הרפואי.
אחר כך הבנתי שאלו היו שרירי הבטן והחזה שעברו עכשיו שיעור ספורט אינטנסיבי של 3.5 שעות.

גייסתי את מה שנותר בתחתית שק המוטיבציה שלי, נשמתי עמוק, הכרחתי את עצמי להירגע.
אני חושבת שמה שקרה בחדר באותן דקות ארוכות של וואקום היה נדמה לי כמו נצח. כבר כאב לי נורא (מי זוכר להוסיף אפידורל בשלב הזה…), וכל הזמן פחדתי שזה לא יצליח.
אבל בו בזמן, הרגשתי שהוואקום מבוצע בסבלנות, בדייקנות, ברוגע ובנחישות שרק מישהו שהוא מקצוען אמיתי יכול לעשות.
אפילו את החתך קיבלתי באהבה. רק לא ניתוח. שלחתי את היד והרגשתי את הראש. ואז בבת אחת הרגשתי אותו יורד עוד מילימטר ועוד מילימטר ויוצא.

וואו איזה אושר. איזו תחושה נהדרת. אדר יצא בשעה 11 בבוקר של יום שבת ובמשקל 3760 גר'. אני חושבת שלא הפסקתי לבכות מאושר במשך 3 ימים..
הרופא והמיילדת המדהימים שלי היו לצידי גם בזמן התפירה ואז היו לנו כמה דקות זמן לשיחה רגועה של אחרי הסערה שבמהלכן לא יכולתי להפסיק לומר תודה על כך שלא וויתרו עליי והמשיכו לנסות כנגד הדעה של הרופא הבכיר.
כשיצאתי מחדר הלידה ועליתי למחלקה, כבר חיכו לי כמה סמסים ושיחות מזהר שרצתה לדעת מה קורה ואיך הולך.
האמת, לא הייתי מסוגלת לדבר אבל הבטחתי לכתוב הכל. אז הנה. הכל כתוב.

אני חושבת שכל התהליך הזה לא היה מתאפשר בלי זהר.
הרי בזכותה הגעתי מראש לבית החולים הנהדר הזה.
בזכותה הלכתי על האפשרות של מילדת פרטית והגעתי לציפי.
בזכותה קיבלתי את כל המוטיבציה והאמונה שאפשר אחרת ולא צריך להיכנע לתכתיבים של הפרוטוקולים הרפואיים שמערבים שיקולים נוספים אחרים מלבד טובתי הבלעדית.

התחושה שזהר נתנה לי, שאני יכולה להתקשר אליה ולהתייעץ בכל שלב ושלב היתה מדהימה.  תחושת ביטחון נהדרת, שיש מישהו מקצועי שמבין בכל הפרטים הקטנים ויוכל לייעץ לי.
זהר ענתה לכל האימיילים, אפילו הכי מנג'סים. חזרה לכל השיחות ולכל הסמסים, גם אלה שנשלחו בשעות הכי מציקות. תמיד נתנה לי את התחושה שהיא פה בשבילי ותעזור לי.

עוד מילה אחת בנוגע לבית החולים – אני ממליצה בחום לוותר על כל הדעות הקדומות כשניגשים לשם.
אני נהניתי מכל רגע.
מהיחס החם והאישי של הצוות בחדר לידה וגם במחלקה. מהטיפול הרפואי והפתיחות לקבל אותי, אפילו שאני חילונית גמורה.

זהר תודה. אין כמוך!! לא הייתי יכולה לקבל חוויה כל כך נהדרת בלעדיך..
מיטל זיו.

אולי יעניין אותך גם:

Default icon

ללדת אחרי שני קיסרי

סיפור לידה מופלא של אישה נחושה שהלכה בדרכה והאמינה. לידה נרתיקית אחרי שני ניתוחים קיסריים, כן כן!