כל מה שאת (וגם אתה) צריכים לדעת על בתי היולדות בישראל, על דולות, על הריון ועל לידה.
בית / לידה / סיפורי לידה / VBAC טבעי, 4 ק"ג תינוק
Default icon

VBAC טבעי, 4 ק"ג תינוק

סיפור הלידה של בני הצעיר הלל מתחיל בלידתו של בני הבכור יאיר שהייתה חוויה קשה וטעונת תיקון.

יאיר נולד בניתוח קיסרי לאחר " השראת לידה" (לידה שמתחילה בזירוז ולא באופן טבעי).
בשל הערכת משקל מוגזמת ושגויה המליצו לי הרופאים להתחיל בצורה יזומה בתהליך הלידה בשבוע 38 בגלל הפחד שאם אסיים את החודש התשיעי העובר יהיה גדול מדי ואצטרך ניתוח. נכנסתי לבית החולים יומיים וחצי לפני שיאיר נולד ועברתי מסכת של זירוזים שונים ומשונים כדי לפתח צירים. אכן התחלתי לפתח צירים אך לא פתיחה וכך שהיתי בבית החולים יומיים עם צירים כואבים ביותר אך ללא פתיחה וללא אפשרות לאפידורל. (בשל העדר הפתיחה).

בבוקר היום השלישי סוף סוף הגיעה הפתיחה המיוחלת(אחרי יומיים ללא שינה) ואיתה גם תחושת האופטימיות שהנה, הוא עומד להיוולד. השעות חלפו להן בנחת כשבסביבות 18:00 בערב כבר הייתי בפתיחה מלאה. חדר הלידה היה עמוס ביותר ואף מיילדת לא יכלה להישאר איתי ולעזור לי ללחוץ. מדי 15 דקות נכנסה מיילדת (כל פעם אחת אחרת) עזרה לי ללחוץ שתי לחיצות ועברה ליולדת אחרת , כנראה במצב מתקדם יותר. כך חלפו להן 3 או ארבע שעות בהן אני בפתיחה מלאה אך ללא מיילדת שתכווין אותי איך ולאן ללחוץ( בשלב הזה כבר הייתי עם אפידורל ). בשלב מסוים כבר ראו את קצה הקרקפת של יאיר אך אז הגיעו כמה רופאים ובשל הפחד שהתינוק לא יכול לצאת מפאת גודלו ובשל הזמן הרב שעבר אילצו אותי ללכת לניתוח.

באותו הרגע נשברתי כמו שלא נשברתי בכל הרגעים הקשים שעברו עלינו ביומיים שקדמו ללידה. ניתוח היה רחוק אלפי שנות אור מהלידה הטבעית ומחוויית הלידה שראיתי בעיני רוחי. מרגע שהוציאו את יאיר מבטני ראיתי אותו לרגע חטוף וכמובן שלא נתנו לי לחבק אותו או להחזיק אותו. חלפו שעות רבות עד שפגשתי אותו וחיבקתי את ילדי הראשון שגדל בתוכי 9 חודשים.(בעיקר כי עלה לי החום מיד בתום הניתוח והייתי בהתאוששות כמה שעות). הכאב הנפשי היה עצום. האכזבה הייתה גדולה ותחושת הכישלון על כך שלא מימשתי את היכולות הפיזיות בהן בירך אותי הטבע כאישה ולא ילדתי בדרכו- הייתה עצומה. עוד חודשים רבים הסתובבתי עם התחושות הללו שלא נתנו לי מנוח. הכעס על עצמי שהקשבתי לרופאים ולא התעקשתי לא לזרז את הלידה, על כך שהקשבתי להערכות המשקל הכל כך לא מדויקות בהן טעו מספר לא מבוטל של רופאים כמעט בקילו!

עד היום כשאני מדמיינת את יאיר שנייה אחרי שהוצא מבטני ובשעות שאחרי, חבוק בידיים זרות או מונח בעריסה הקרה- נצבט ליבי.

מרגע שחזרתי הביתה מבית החולים ועד הריוני השני לא הפסקתי לחקור את הנושא באינטנסיביות: לקרוא מאמרים על השראת לידה, סיפורי לידה דומים, לידה רגילה אחרי ניתוח קיסרי (vbac) וכל פיסת מידע שיכולה הייתה לעודד את רוחי ולזרוע בי מעט אופטימיות לגבי הלידה הבאה.
היה לי ברור שבפעם השנייה הדברים יראו אחרת ואכן כך היה.

בתחילת ההריון השני החלטתי לעשות כל שביכולתי כדי ליצור לעצמי את הסיכוי הגדול ביותר ללידה טבעית. במסגרת חקירותיי גיליתי את האתר של זהר והיה לי ברור שהתהליך יתחיל ממנה.
לאחר שלבקשת זהר הוצאתי את כל התיעוד הרפואי מהלידה הראשונה, נפגשנו איתה בן זוגי ואני.
לאחר שעיינה בחומר שהבאנו אמרה זהר את מה שכל כך רציתי וחיכיתי לשמוע: "הצורה שבה התנהלה הלידה הראשונה הייתה טעות והשתלשלות לא טובה של מהלכים רפואיים. את מסוגלת ללדת רגיל!".

לאחר מכן היא הסבירה לי באילו בתי חולים יש לי את הסיכוי הטוב ביותר ללדת באופן טבעי ולאחר שבחרתי במעייני הישועה היא עזרה לי לבחור מיילדת פרטית שתתאים לי מתוך רשימת המיילדות הפרטיות של בית החולים. היה לי ברור שהפעם תהיה לידי מיילדת בכל מהלך הלידה ויהי מה.
זהר המליצה לי על שפרה בשל המקצועיות, הניסיון הרב ומעמדה בחדר הלידה והיא אכן צדקה- שפרה הייתה בחירה מצוינת.
לאורך ההריון התייעצתי עם זהר לגבי דברים נוספים כמו למשל השאלה האם לצרף דולה ללידה. (בסופו של דבר החלטתי שלא כי הרגשתי מאוד בטוחה בעצמי, בבן זוגי ובשפרה המיילדת וזה נראה היה לי מיותר.)

כל ההחלטות נעשו בתחילת ההריון ומרגע שהכל נקבע וסודר, הפסקתי להתעסק בזה והתחלתי ליהנות מההריון מתוך האמונה שאני יכולה ללדת, שיש לי את הביטחון לעמוד על שלי מול כל צוות רפואי ושאני מוקפת באנשים שיעזרו לי בכך. במהלך ההריון טופלתי בהומאופתית ובהילר שמאוד עזרו לי לחזק את האמונה בעצמי וליצור איזשהו שקט פנימי כדי שבסופו של דבר, גם אם הלידה תסתיים בניתוח, אדע לקבל את החוויה ולא לחזור אל אותה תחושת הכישלון.

לעומת ההריון הראשון, בהריון הזה לא הייתי באף בדיקת מוניטור ובקושי הלכתי לרופא. (רק מה שחייבים…). כשנאמרו לי תוצאות הערכת המשקל אטמתי את אוזניי מבפנים. ידעתי וחשתי שהתינוק שלי בסדר והאמנתי בכל ליבי שאני יכולה ללדת אותו.

תחילת שבוע 40, יום שבת, שש בבוקר, נדמה לי שהרגשתי ציר. הוא היה די כואב אבל התעלמתי.
במהלך השעות הקרובות צירים הופיעו מידי 10-20 דקות בצורה לא סדירה ומאוד כואבים.
בן זוגי ואני העדפנו להתעלם ולא האמנו ש"זה זה" כדי לא לפתח ציפיות ולהתאכזב. הלכנו לטייל עם יאיר בשדה כשבכל ציר אני מתיישבת על סלע ונושמת או נשענת על הגדר. אחה"צ היינו אצל ההורים של בעלי והצירים התחזקו אך לא היו סדירים. בשלב הזה כבר קיבלתי אותם בברכה על האסלה…

חזרנו הביתה, השכבנו את יאיר לישון והתחלנו לתזמן קצת יותר ברצינות את הצירים. הכאב היה עצום. בערך בסביבות 21:00 הגיע מוטי שטיפל בי במהלך ההריון בהילינג . הוא צחק כשאמרתי לו שאולי זה לא זה ואמר לי שהוא תיזמן ציר כל 7 דקות ושהוא מרגיש שאני אלד עד הבוקר. הוא הלך. הצירים נהיו ארוכים ובלתי נסבלים ,בכל ציר ניסיתי פוזיציה אחרת: כריעה וסיבובי אגן על השטיח, ישיבה על האסלה, על כדור הפיזיו. בסופו של דבר נשארתי במקלחת לכמה צירים. המים החמים הקלו עלי מאוד. כשיצאתי מהמקלחת הצירים הופיעו כל 4 דקות ואח"כ שוב כל 7 דקות. לא ידענו בדיוק מה לעשות. זכרנו שאמורים להגיע לבית החולים כשהצירים מופיעים כל 5 דקות וכל אחד אורך כדקה או עם ירידת מים. אף אחד מהמצבים האלו לא קרה וממש לא רצינו להגיע מוקדם מדי לבית החולים ולתת לצוות הרפואי "לשגע" אותנו. התקשרנו לשפרה שבדיוק סיימה משמרת. היא אמרה שנחכה עד שהצירים יהיו קצת יותר סדירים ושאם זה מרגיש במגמת התחזקות, שנגיע לבית החולים. היא קבעה עם מיילדת אחרת שתבדוק אותי ברגע שאנחנו מגיעים ושאם אני אכן בלידה- שתזעיק אותה.

בסביבות חצות קראנו לאמא שלי לבוא לשמור על יאיר ויצאנו לבית החולים. הצירים היו בלתי נסבלים והורגשו בעיקר סביב עצם הזנב. כשהגענו לבית החולים בדקה אותי חברתה של שפרה ולתדהמתנו אמרה שאני בפתיחה של 5!!! איזה אושר! אנחנו בלידה! הוא עומד להיוולד!

עד ששפרה הגיעה לקחו לי מדדים ודם לבדיקה(בגלל שזו לידה אחרי ניתוח). כשהיא הגיעה כבר לא היה לי נוח בשום צורה שהיא. לא עמידה , לא ישיבה, לא כריעה , לא שכיבה. שפרה הובילה אותנו לאחד מחדרי הלידה . מיד כשנכנסנו הציעה ל להיכנס למקלחת ל-20 דקות ושאח"כ היא תבדוק אותי ותראה לאן התקדמה הפתיחה. המקלחת הקלה עלי מאוד. כשיצאתי הגיע הרופא לעשות את עבודתו ולהעכיר את האווירה. הוא מישש לי את הבטן וניסה להפחיד אותי עם הערכת המשקל. הוא החתים אותי על טופס שבו מובאים לידיעתי הסיכונים שבלידה אחרי ניתוח קיסרי ופתח לי וריד למקרה שאצטרך אינפוזיה מאיזושהי סיבה. כמובן שהוא אף המליץ לי לקחת אפידורל כי במקרה שיצטרכו לעשות ואקום זה עדיף.

שפרה סימנה לי להתעלם, לא להילחץ ולחכות שהוא יצא. לראשונה מאז שנכנסתי לחדר הלידה היא בדקה אותי ואמרה שאני בפתיחה של 8 . (30 דקות אחרי שהייתי בפתיחה של 5!). תוך כדי הבדיקה שלה פקעו המים . אחרי מספר שניות אולי דקה ,הרגשתי שאני לא יכולה יותר. צעקתי לה שאני חייבת ללחוץ. היא אמרה לי שאני אעשה מה שאני מרגישה ומיהרה לבדוק אותי. " את יולדת! תמשיכי ללחוץ!" היא אמרה לי תוך כדי שהיא מסדרת במהירות את כל הנדרש לבואו של התינוק . הכאבים בלתי ניתנים לתיאור. צעקתי בכל כוחי כמו שלא צעקתי מימי חיי וכמו שלא האמנתי שאצעק בלידה. תחושה של הזיה מטורפת , אופוריה ואושר גדול. אין ייאוש, אין תסכול. הרבה התרגשות וציפייה דרוכה.

תוך כמה לחיצות ואולי דקה או שתיים (מרוב כאב איבדתי את תחושת הזמן) הלל יצא לאוויר העולם.

לא האמנתי שזה קרה וכל כך כל כך מהר. שפרה הניחה אותו עלי ומעלינו שמיכה. הוא היה הדבר הנעים והרך ביותר שנגעתי בו מימי חיי (והוא כזה עד היום…). נסגר המעגל. תוקנה הטעות. אני מסוגלת ללדת ולא סתם ללדת: ללדת תינוק שמשקלו 4 ק"ג!

חוץ מבשעה שאחרי הלידה בה לקח בן זוגי את הלל לתינוקיה לבדיקת רופא, לא נפרדנו לרגע. הלל לא הכיר את התינוקייה ושהה צמוד אלי כל הזמן, כמו שדמיינתי בלידה הראשונה.

אני ממליצה בחום לכל מי שעברה ניתוח קיסרי בתחושה לא מוצדקת לנסות לעשות תיקון בלידה הבאה, והתיקון שלי עבר דרך הייעוץ והליווי שמצאתי, ובגדול, אצל זהר.

מעבר לסגירת המעגל, הלידה הייתה החוויה המדהימה ביותר שעברתי בחיי . שילוב של כאבים איומים, אופוריה , התרגשות ואושר גדול.
תאמינו שאתן מסוגלות, תאמינו בגוף שלכן וזה יקרה.

אולי יעניין אותך גם:

Default icon

ללדת אחרי שני קיסרי

סיפור לידה מופלא של אישה נחושה שהלכה בדרכה והאמינה. לידה נרתיקית אחרי שני ניתוחים קיסריים, כן כן!