זהר כבר בדקה
שמתי לב, חושבת ליבּי, שהחברות האימהות שלי ואני, מתקשרות אחת לשנייה בשעות של משהו וארבעים.
יש משהו בשוליים האלו שבין שעה לשעה, זה עוד לא, נגיד, שמונה אבל כבר לא שבע, זה מספיק רחוק משמונה וכבר לגמרי רחוק משבע, נגיד.
ויש כל כך הרבה הבטחה בכמעטים האלו.
משהו וארבעים זה אומר שיש עוד סיכוי, אפילו אם הוא תיאורטי, שאני לא אאחר, למה שזה לא יהיה, הרי תמיד יש משהו למהר אליו, לאחר אליו, לערוג אליו ולהחמיץ אותו, חושבת ליבי.
יש כל כך הרבה הבטחה בשעות הכמעט, יש עוד עשרים דקות, עשרים דקות זה המון זמן, בעשרים דקות אמא סבירה יכולה לעשות די הרבה וגם להספיק להתעלם מלא מעט דברים שאולי עד עשרים למשהו אחר כך ייעלמו מעצמם.
השיטה הגברית לפתרון בעיות לא כזאת רעה אחרי הכל, זועמת ליבי בינה לבינה. אני אתעלם מזה מספיק זמן, בסוף זה יתעלם ממני בחזרה. ואם לא אז סימן שכנראה בכל זאת צריך לעשות עם זה משהו. אבל מה. לא חשוב עכשיו, ממהרת ליבי, כי כבר עשרה ל, מפה לשם.
אז בואי נראה, מצחקקת ליבי כמו מטורפת באוטו, החצי הארוך של הבוקר כבר פרוש מעבר לגווה כמו שטיח של מסמרים. בואי נראה, יש בכל זאת שעת משהו וארבעים שבה אף אמא נורמלית לא מתקשרת לחברה שלה שהיא גם אמא, וזה שמונה וארבעים בערב. מה אני מטומטמת להתקשר, או שהיא משכיבה, או שסיימה לפניי ואז אני ממש אתבאס. בשביל מה לי.
ויש את שלוש וארבעים, כשאת בדרך לילדים, שאז החרדה מזדחלת, כמו הכתמה של צבע בתוך מים, ואת עדיין מספיק מרוכזת כדי לזכור שאת יכולה להתקשר אבל רק לאלו שהן בקבוצה שלך.
הקבוצה של בנות המזל שבשלוש וארבעים נמצאות בדרך לילדים, אלו שיש להן כמו לך, גם סוג של קריירה וגם טייטל תוך-אימהי של "אמא נוכחת", ולהן את יכולה להגיד את האמת של שלוש וארבעים.
לאלו שבקבוצה של ארבע וארבעים אין לך מה להתקשר כי איך תגידי לה, שמתה כבר לצאת ולהיות בדיוק במקום שלך עכשיו, שאת משותקת מהמחשבה שאחר הצהריים מתחיל עלייך. היא הרי חושבת שהיא מתה שאחר הצהריים כבר יתחיל עליה, חכמה גדולה, אמא של "זמן איכות".
ולאלו שבקבוצה של אחת וארבעים ברור שאין לך מה להתקשר, כי הזונות חוטפות שנ"צ.
אז רק לקבוצה שלך ואם תחכי עוד כמה שניות אחת מהן תתקשר אלייך, ותגיד ראשונה שבא לה למות. או בשפתה הציורית של אוּנה, "כמו כלב עזוב בתחנת רכבת ישנה".
אבל בשבע וארבעים בבוקר, כשחברה מתקשרת אלייך, זה חירום.
חירום מהסוג של בכיתי כל הלילה, או אני לא יכולה יותר, או תשמעי מה הוא אומר לי על הבוקר. ובכי. מתוזמן לפי הרמזורים כי זה נורא לא בטיחותי לבכות בנהיגה, וכמובן, כמובן, אחרי שהיא כבר סיימה לפזר, ואת עוד לא.
שזה בדיוק מה שקורה לליבי עכשיו. אוּנה מצלצלת והשעה שבע וארבעים, כבר ב-האלו היא משתנקת בבכי וליבי לא מספיקה להגיד לה שהילדים עוד באוטו ועכשיו מאוחר מדי כי אם היא לא אמרה ישר אז מה עכשיו.
"ואנחנו כבר לא בגיל של אני לא יכולה איתו יותר", צורחת אונה וליבי חושבת, תחליפי כבר דיבורית באוטו. או את האוטו. או אותו.
