זהר כבר בדקה
1.10.13
טוב אני אנסה לספר את זה כשזה עוד טרי…
ברבע לשתיים צילצל הבעל להגיד שיש צירים, כדי שאני אוכל להתארגן.
הודעתי לבעלי שיהיה זמין.
בשלוש וחצי אספתי את הילדים מבי"ס, ואז מן-אללה התקשר אבא של חבר של הקטנה ואמר שהיא רוצה לבוא אליהם – זה היה מזל כי את הגדולים אני יכולה להשאיר קצת בלעדיי לחכות לאבא שלהם, אבל את הקטנה לא.
כלומר זה לא מזל זה "מזלידה".
ברבע לארבע מצלצלת היולדת ושואלת אם אני באה… אבל מה יהיה אם היא קוראת לי מוקדם מדי… מודאגת.
אני מרגיעה אותה שאני תיק תק אצלם, ושמקסימום אחזור הביתה, לא קרה כלום. הבעל לוקח את הטלפון ואומר לי – זה *לא* מוקדם מדי… תבואי אנחנו מחכים לך.
מורידה את הבנים בבית, אוספת את תיק הלידה, טסה אליהם.
בדרך חושבת לעצמי שהיא תלד בבית, שום בי"ח לא יהיה פה.
האמת שהרגשתי את זה באיזשהוא מקום עוד לפני כן, ולא הייתי הולכת על זה עם כל זוג… אבל הם מדהימים וידעתי שהם יהיו נפלאים והלידה תהיה מדוייקת הכי בעולם.
כשהגעתי היה לי מיד ברור שהיא ב"לייבור-לנד" אבל עוד לא היה ברור שזה הולך לקרות כל כך מהר…
אחרי כמה צירים עם לחיצות שלי על הגב שלה ותנועתיות אגן, הצעתי לה אמבטיה.
הבעל מילא את האמבטיה (זה היה מאד שימושי אחרי הלידה להשרות את כל המצעים והמגבות עם כל הדם והנוזלים 🙂 )
היולדת כמו לביאה בכלוב, נמשכת כמו בכוחות בלתי נראים אל חדר השינה, עולה על המיטה, מחפשת איפה ללדת. זה היה ממש ברור.
בשלב הזה אני אומרת לבעל – לך שים כמה מגבות במייבש כביסה, שיתחממו (בשביל התינוק), ותתקשר למד"א.
הוא קולט שזה הולך לקרות בבית. אני רואה כמה הוא שמח. עמוק בלב זה לגמרי מה שהם רצו…
היא עוד מתלבטת, אולי לנסוע לבי"ח. הנחיתי אותה לתנוחה שמעכבת את הלידה, כדי שתוכל לחשוב טיפה.
אפשר לראות בעיניים את הרגע שהיא מחליטה ללדת (היה לי מאד חשוב שהיא תחליט את זה. ידעתי שזה ישפיע מאד אם זו תיזכר כחוויה מעצימה ונפלאה או לא…)
הבעל ואני מסדרים לה מקום נוח במיטה והיא פשוט משחררת את התינוק להיוולד. רפלקס פליטת העובר במיטבו.
תוך שני צירים הוא בחוץ, שלו וורדרד בתוך שק מי שפיר שלם.
אני פותחת לו את קרומי השפיר ותוך דקה הוא בוכה. אבא שם אותו על אמא.
כעבור חמש דקות הוא יונק.
מד"א נכנסים.
מחכים לשליה, יש דימום אבל עדיין לא יודעים אם הוא מהרחם או שיש צורך בתפרים.
אני מסתכלת על הזוג הזה, התינוק יונק מאמא ומחזיק את האצבע של אבא בידו הקטנה, ופתאום אני חושבת, וואו, איך אפשר להרוס חוויה כל כך מושלמת עם נסיעה עכשיו באמבולנס לבי"ח…?? לא מגניב בכלל. אני שואלת את האבא מה דעתו שננסה למצוא מיילדת בית שתסכים לבוא לעשות לנו את המעקב והטיפול שלאחר לידה, והוא מיד אומר לי – מדהים! את יכולה…..? כן, אני יכולה. טלפון למיילדת שאני מכירה, אף פעם לא הייתי איתה בלידה אבל איכשהוא ברור לי שהיא האדם הנכון עכשיו. אני אומרת לה שאני עם זוג שילד הרגע בבית באופן בלתי מתוכנן, ואולי היא מוכנה לבוא ולעזור לנו להשלים את החוויה בבית, בלי להתפנות לבית חולים ובלי בלגן.
היא מיד יוצאת לדרך, תוך כדי הנחיות מה לעשות כדי לעודד את השליה לצאת.
פה המקום להגיד כמה מילים חמות מאד על הצוות של מד"א שהיה נפלא, רך, מכבד ומקצועי.
נכנסה פרמדיקית מתוקה, אמרה לשאר החבר'ה שלה לסגור את הדלת ולחכות בחוץ,
חיכתה בסבלנות ובלי לחץ ללידת השליה, חיכתה לבקשת ההורים עד שחבל הטבור יפסיק לפעום, היתה נעימה ומכבדת ושוב אמרתי לעצמי, איזה מזלידה!
ואז המיילדת הגיעה, כמה דקות אחרי שהשליה נולדה, שלמה, מזל טוב!
תקתקנו יחד את הטיפול ביולדת, בדיקת השליה – גם הפרמדיקית התעניינה, שקילת התינוקי (3480 גרם של עוצמה ומתיקות), שתי מכונות כביסה, סידור המיטה מחדש, הנקה, תה ועוגיות (היולדת אופה מעולה!). סבתא מתרגשת, אח גדול בן שנה וחצי מתרגש, כולנו מסתובבים בבית עושים מה שצריך ובכל פעם שעיניים נפגשות בעיניים – מחייכים וממלמלים משהו על איזה מדהים היה, ואיך זה בדיוק מה שהם חלמו…
מושלם.
בשלב כלשהוא בעת מילוי הטפסים של הלידה, נזכרתי לציין שהתינוק נולד עם אפגר 9/10.
פעם ראשונה שקבעתי אפגר, אבל בחייאת, הילד יצא ורוד וצועק, לא היו יותר מדי ציוני אפגר אחרים רלבנטיים.
אני כבר לא יכולה לחכות לבוא לבקר אותם מחר. איזו שמחה.
